הפיסול האמריקאי העתיק התרכז בעיקר במקסיקו, באזור המאיה ובהרי האנדים. במהלך התקופה מהמאה ה-3 ועד סוף המאה ה-15, אמריקה העתיקה הייתה עדה להישגים יוצאי דופן בציור, אדריכלות, פיסול ואומנות. במשך אלף שנים, התרבויות של מקסיקו והמאיה חוו את התקופה הקלאסית והפוסט-קלאסית, בעוד שהרי האנדים עברו את תקופת ההתרחבות, תקופת-העיר ותקופת האינקה.
האמנות הקלאסית האירופית צמחה כצורת אמנות חדשה שנולדה מעוני מחפיר, והשפיעה עמוקות על התפתחות האמנות המערבית כולה. פסלים יווניים עתיקים שאפו להחדיר ביצירותיהם חיוניות. הם למדו בשקידה ובמהירות את האנטומיה האנושית ושלטו בהדרגה, החליפו בהדרגה סגנונות גיאומטריים קודמים וביססו את העיקרון החשוב ביותר של הצורה האנושית: הצבת מרכז הכובד על רגל אחת תוך שמירה על רגיעה של השנייה. תוך שימוש באשליה חזותית דינמית זו, הם ביטאו את המתח החיצוני והתנועה הפנימית של הצורה על האבן הלא מרגישה. זה סימן את הגעתה האמיתית של התקופה הקלאסית בפיסול. במקביל, פיסול התבליט הקלאסי הגיע גם לשיאים אמנותיים גדולים. רומא העתיקה הושפעה עמוקות מיוון העתיקה באמנות, אך עדיין היו לה מאפיינים משלה. לדוגמה, בפיסול דיוקנאות, הוא הקדיש יותר תשומת לב לנושא האובייקטיבי ורדף אחר אינדיבידואליות, במקום האידיאליזציה של יוון העתיקה.
